החלטה בתיק רע"פ 9761/04

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד ס' הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים ז' המר ו- י' שיצר) אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (כבוד השופט י' גרטי).

2.        המבקש במהלך נסיעה ביום 15.2.2002 פגע עם רכבו ברוכב אופניים שרכב לפניו.  חזית רכב המבקש פגעה בחלק האחורי של האופניים (להלן: תאונת "חזית-אחור").  כתוצאה מהפגיעה נפצע קשה רוכב האופניים ומיד לאחר מכן נפטר.  בעקבות האירוע הורשע המבקש בגרם מוות ברשלנות (סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 יחד עם סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]) ונגזרו עליו: 18 חודשי מאסר מתוכם ששה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות והיתרה על תנאי; פסילה מלהחזיק או מלקבל רשיון נהיגה למשך שבע שנים ועוד ששה חודשי פסילה על תנאי מיום חידוש הרשיון; קנס בסך 7,000 ש"ח וחתימה על התחייבות בסך 10,000 ש"ח שלא יעבור שוב במשך שלוש שנים את העבירה בה הורשע; תקופת מבחן של 18 חודשים תחת פיקוח שירות המבחן כדי שימשיך השתתפותו בקבוצה טיפולית.

3.        המבקש סיים לרצות את עבודות השירות וטוען כי בקשתו נועדה למחוק את הכתם שדבק בו.  הבקשה מחולקת לשני פרקים:

4.          בפרק הראשון טוען המבקש כי בניגוד לקביעת בית המשפט לתעבורה הרי שהמנוח לא נסע בנתיב אלא בשול הדרך.  לטענתו, המנוח סטה בפתאומיות מהשול לתוך נתיב הנסיעה והפגיעה הייתה בלתי נמנעת.  לגישתו, גרסתו זו הייתה צריכה להתקבל משלושה טעמים: ראשית, לא היה די בעובדה שמדובר בתאונת "חזית-אחור" כדי להוכיח כי גם טרם הפגיעה נסע המנוח בנתיב ולא בשול.  משלא הרימה המשיבה את הנטל באשר לנסיעת המנוח, עובר לפגיעה, לא היה מקום להטיל על המבקש להוכיח את טענת הסטייה הפתאומית ובוודאי לא באופן השולל כל תרחיש אחר.  שנית, מאחר וגרסתו בעניין סטיית המנוח הייתה עקבית: הוא מסר אותה דקות לאחר התאונה לשוטר שהגיע לזירה ואף חזר עליה בכל הודעותיו במשטרה וכן בעדותו בבית המשפט.  ושלישית, בהתבסס על אימרתו של מי שכונה בפסק הדין "בעל הכיפה" ושנכח בזירה.  "בעל הכיפה" לא אותר אך שמע אותו אדם אחר שנכח גם הוא בזירת האירוע והוא שהעיד בבית המשפט על אמרת "בעל הכיפה" וכך מסר בעדותו:

"שאלתי מה קרה, מה קרה ואז הבחור בעל הכיפה אמר לי שהוא ראה אדם נוסע בנתיב ואז חתך לתוך האוטו ועשה בהטיית יד תוך שהוא נותן מכה על מצחו" 

           יצויין כי באותה עת בה שאל העד את "בעל הכיפה" "מה קרה", היה עסוק "בעל הכיפה" בהצלת המנוח.  האמרה התקבלה מכוח חריג הרס גסטה אך לטענת המבקש בית המשפט המחוזי התעלם למעשה מהאמרה ולא נתן לה כל משקל. 

           לפיכך, לדידו של המבקש, היה על הערכאות הקודמות להגיע למסקנה כי המנוח אכן סטה בפתאומיות לתוך נתיב הנסיעה ולכל הפחות כי קם ספק סביר לגבי גישת המשיבה על פיה המנוח רכב בנתיב הנסיעה כל העת ולא סטה כלל.

5.          בפרק השני לטענותיו מניח המבקש כי המנוח אכן סטה ובוחן את השאלה, אליה התייחסו גם הערכאות הקודמות, האם היה על המבקש לצפות את הסטייה.  המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי יצר חובת צפייה מוחלטת של רכיבה רשלנית ובכך חידש הלכה ושגה.  לטענתו, המנוח היה בגיר ורכב באופן יציב כך שלא ניתן היה לצפות סטייה רשלנית שלו מהשול לנתיב והטלת חובת זהירות מוחלטת מנוגדת להלכות בית המשפט העליון.

דיון

6.        דין הבקשה להדחות.  למרות האופן בו מוצגים הדברים, הבקשה אינה מעלה שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית החורגת מנסיבות המקרה הבודד והמצדיקה מתן רשות ערעור:

7.          הפרק הראשון לטענות המבקש מכוון כולו כנגד ממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית: בית המשפט לתעבורה, אשר שמע וראה את העדים, דחה את גרסת המבקש וקבע כי המנוח נסע בנתיב וכי לא ביצע כל סטייה פתאומית.  כמו כן נקבע כי המבקש הבחין במנוח ממרחק של 100 מטר לפחות. 

           בית המשפט המחוזי בחן את עקביות גרסתו של המבקש וקבע כי "את העקביות יש לבחון בהתייחס לכל הגירסה ולא בהקשר לחלק אחד ממנה".  בעניין זה קבע בית המשפט כי כירסום באמינות המבקש באשר לשאלה מתי הבחין לראשונה במנוח, משליך באופן כללי על יכולתו של בית המשפט לסמוך ולקבל את דבריו: המבקש טען בהודעתו הראשונה כי הבחין במנוח "בשניה האחרונה" אך בהודעה אחרת ובפני בית המשפט מסר כי הבחין ברוכב האופניים "מרחוק".  המבקש, כך נקבע, לא נתן הסבר של ממש לשוני בין גרסאותיו.  בכל הנוגע לאימרה של "בעל הכיפה" קבע בית המשפט שהאימרה קבילה אך "צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי אין לה משקל רב" שהרי: 

"מלכתחילה - ניתנה האימרה חלקה במלל וחלקה בתנועת יד, ומידת הדיוק בדברים ובכוונתו של האומר בנסיבות אלה, מוטלת בספק.

...

בהעדר פירוט מינימלי באשר למה שראה 'בעל הכיפה', היכן היה בשעה שראה מה שראה, מאיזה מרחק, מהי זווית הראיה וכיוצא באלה; קשה מאוד להגיע למסקנות כלשהן"

           בית המשפט לא הסתפק בהיתכנות גרסת הסטייה ובהעדר ראיה פוזיטיבית שתאושש אותה החליט שלא להתערב בממצא שקבע בית המשפט לתעבורה, הוא הממצא כי המנוח לא סטה פתאומית.

8.        לפיכך, כל שניתן לומר הוא כי ערכאת הערעור - היא בית המשפט המחוזי - בחרה שלא להתערב בממצאי בית המשפט לתעבורה ובכך כרגיל, וגם בענייננו, אין כדי לעורר שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים, אשר תצדיק דיון ב"גלגול שלישי" (ראו והשוו: רע"פ 2726/00 שמואל נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 8604/00 ארנבייב נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 6512/99 בייליס נ' מ"י (לא פורסם)).

           אף בכל הנוגע לחריג הרס גסטה והמשקל שניתן לדברי "בעל הכיפה" מדובר לכל היותר ביישום הלכה (ע"פ 7293/97 ג'אפר ואח' נ' מ"י, פ"ד נב (5) 460) וכידוע גם בכך אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור (ראו והשוו: רע"פ 1975/02 ארליך נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 1701/98 חקלאי נ' מ"י (לא פורסם)).

9.        משנקבע כענין שבעובדה כי המנוח לא סטה, לא היה עוד צורך לבחון האם היה על המבקש לצפות את אותה סטייה (סטייה שכאמור נקבע שלא הייתה).  במובן זה, כל שנאמר בערכאות הקודמות ביחס לפרק השני לטענות המבקש הוא בגדר "למעלה מן הצורך" וממילא אינו מצדיק בנסיבות העניין מתן רשות לערעור נוסף.